: ספר ׳׳©׳ ׳” ׳”׳׳›׳•׳× ׳—׳׳§ ׳– סימן קכ

הקודם הבא

לוה מאה לירות ענגלישע ורוצה בדאללארים

ח"י אדר א` התשל"ו בנ"י יצו"א

מע"כ ידידי חו"ב בנש"ק וו"ח נו"נ כש"ת הרב ר` אברהם דב בערקאויטץ בן בתו לרב האי גאון וצדיק וכו` כקש"ת מוהר"י אדלר שליט"א, אבד"ק טורדא ירושלים עיה"ק ת"ו.

אחדשכ"ת בידידות,

בדבר השאלה בראובן שהלוה לשמעון מאה לירות (פונט שטערלינג) במדינת בריטאניא (ענגלאנד) שכתב לו המחאה על הסכום הנ"ל והתנה ראובן המלוה עם שמעון שנותן לו הלואה זו באופן שיהא מותר ע"פ הלכות רבית וכפי שיבורר ע"י מורה הוראה מובהק לתבוע ממנו תשלום חובו בזמן הפרעון (שהיא לערך ששה חדשים או שנה) או בלירות מאה שטערלינג או בדאללארים דארה"ב (אמעריקאנער) לפי שויון הדאללאר שהוא ביום הלואה על הבערזא אפיציעללא. התעריף בשעת ההלואה היה לירה אחת נגד 2.40 דאללאר אמעריקאנים והי` עשוי להשתנות בכל יום ומיום ליום. אמנם המלוה התנה שיהא הברירה בידו לתבעו בזמן הפרעון איזה מטבע שירצה או מאה לירות או מאתים וארבעים דאללאר כפי שער ההלואה. והיות והלוה היה דחוף למעות והמלוה היה לפני נסיעה לא הספיקה השעה לברר הענין מקודם איך לסדר ההלואה ולכן הסכימו ביניהם שעושים ההלואה על ענין זה שיחול באופן שיקויים התנאי אם מותר ע"פ ההלכה. והנה עתה בזמן הפרעון נשתנו המחירים והוזל השטערלינג כך שאינו עולה רק 2.00 דאללאר אמעריקאים באופן שהמאה שטערלינג עולים רק מאתים דאללאר והמלוה שהוא עכשיו בארץ ישראל מבקש מהלוה מאתים וארבעים דאללאר אמעריקאים כמו שהתנה שהברירה בידו לבקש ממנו או מאה לירות או מאתים וארבעים דאללאר. ועתה השאלה אי מותר לו ליקח מאתים וארבעים דאללאר אי הוי ליה כיצא השער ומותר או לא ובפרט שלא בירר בפירוש בשעת הלואה שפוסק עמו על השער שיצא אז שיקנה דאללארים רק התנה שיותר לו לבקש ממנו בדוללארים אם ירצה.

והנלפענ"ד דראשונה נראה לברר דין הדאללארים בבריטאניא מה הם והרשב"א בתשובה הביאה הב"י יו"ד סימן קס"ב כתב וז"ל, שאלת דינר בדינר כסאה בסאה אם יש שער קבוע לדינרים ולבסוף נתייקר מי שרי כסאה בסאה או יש שום טעם לחלק תשובה דינר זה שאמרת שיש לו שער קבוע איני יודע אם הוא מטבע היוצא שם לכל מקח וממכר כשאר המטבעות היוצאות במקומן או הוה דינר שאינו יוצא שם כמו זהב שאינו אלא כפרי והוא העולה והיורד כפירות שאין המטבע עולה ויורד אלא הפירות והדינרים הנקנים והנמכרים שלא במקומם ואם זה שאתה בא לשאול עליו הוא מטבע היוצא זה ודאי מותר דאיהו מטבע הוא ולא איהו דאוקיר וזיל אלא הפירות וכו` ע"ש.

מבואר שמטבע של מדינה אחרת שנמכרת שלא במקומה דינה כפירות ולא כמטבע שהרי כתב אלא הפירות והדינרים הנקנים והנמכרים שלא במקומם וכלל דינרים שלא במקומן עם פירות ונראה דאין נפ"מ דאם הדינרים שלא במקומן יוצאין ג"כ שם בנקל מ"מ כיון דמטבעת המדינה הוא אחרת ושלא במקומה הוא א"כ פרי הוא והטעם בזה כיון דדינר מטבע של מדינה אחרת הוא א"כ אין המלך של מדינה זו יכול לקבוע ואינו קובע השער על מטבע זו אלא נשתנית לפי הקונים שיש לה ולכן הו"ל פרי ולא מטבע. וממילא הדאללאר בבריטאניא נמי הוי כפרי לגבי השטערלינג ואם עשאו חליפין קנאו כמבואר בח"מ סימן ר"ג ס"ח או דינרים שאין יוצאים באותה מדינה ואין נושאין ונותנין בהם עד שמשנים אותם למטבע אחרת הרי הם כפירות ואף דהטור כתב דהרי הן ככלי לכל דבר וקונין בהם ועי` ב"י סימן קצ"ה וברמ"א שם ס"ב כתב מטבע שנפסלה לגמרי כתב הש"ך שם ס"ק ה` שזה לדעה קמייתא.

ולפי"ז אם היה מתנה בפירוש שיתן לו מטבע אמעריקאי בחלוף השטערלינג פשוט דהיה מותר לתת לו מאה שטערלינג ע"מ שיתן לו לאחר זמן מטבע דאללאר אע"ג דהדאללאר חשוב טפי בזמן הפרעון מ"מ כיון שהוא דרך מקח וממכר או חלופין ואם היה לו דאללאר בעין היה קונה מיד שמשך האחד ואפילו אינו בעין כיון שמשך זה נתחייב זה בחלופיו ועי` עוד שו"ת הרשב"א ח"ג סימן ר"כ במכר מאה דינרין ברצלוני לסך ט"ו דינרין הליטרא דאם השער משתנה תדיר אין זה כשער קצוב ואין בו משום רבית הובא בב"י יו"ד סימן קע"ג ע"ש, ועי` שו"ת ב"א יו"ד סימן מ"א במ"ש שם. נראה עכ"פ פשוט שאם היה מתנה בסתם שיתן לו מאתים וארבעים דאללאר עבור המאה שטערלינג היה מותר לתת לו אף ששוים יותר עכשיו.

ברם מה שיש לעיין בנדון דידן כיון שראובן לא אמר לשמעון כלל שהוא רוצה בדאללארים אלא אמר לו שהוא נותן לו מאה לירות שטערלינג בהלואה בתנאי שיוכל לבקש ממנו בחזרה או מאה לירות שטערלינג או מאתים וארבעים דאללאר כפי השער שבשעת ההלואה וכמובן שכונתו שבשעה שיגיע זמן הפרעון יוכל לתבעו או מאה לירות שטערלינג או מאתים וארבעים דאללאר בחזרת הלואה אבל הכל רק בתורת הלואה והגם שאמר שתחול הלואה באופן שיקויים התנאי אם מותר ע"פ התורה אבל הרי אמר שתחול ההלואה ובתור הלואה נתן לו ולא בתור מכר ובתור הלואה הרי אסור ליקח יותר וא"כ הרי כיון שהתנה שיקיים התנאי אם מותר ע"פ התורה והרי ע"פ התורה אסור ואפילו אם היה מתנה בפי` בשעת ההלואה שיתן לו מאתים וארבעים דאללאר בחזרה אכתי היה אפשר להתיר מידי דהוה אסאה בסאה כיון דיש לו או שיכול לקנות וכמו שכתב התה"ד בפסק מהרי"א סימן נ"ד וכמו שכתב הט"ז דזהב כיון שבידו לקנות אף שחלקו עליו אבל בדידן הרי לא התנה על הדאללארים אלא שהתנה עמו שאם ירצה אז לבקש ממנו דאללארים הרשות בידו. ולפענ"ד זה הוא כעין ברירה שהוברר הדבר למפרע דכונתו היתה על דאללאר ולא מבעיא למ"ד דבדאורייתא אין ברירה ואם נימא הכי דהו"ל רבית א"כ ליכא ברירה אלא אפילו למ"ד דהו"ל רבית דרבנן מ"מ כיון שלא התנה בפי` על הדאללארים צ"ע, אף שאמר שאם ירצה יתבענו דאללארים במחיר של שעת הלואה.

וראיתי קדוש אחד מדבר בשו"ת הריב"ש סימן י"ט בראובן שמכר לקהל חטים לזמן ידוע והתנה עמהם להיות ידו על העליונה לגבות מהם בזמן הידוע החטה עצמה בעין או הערך שלה לפי השער של עכשיו שלקחו ממנו החטה ואליו הבחירה בא מאלו הצדדין והודו לו ז` טובי העיר במעמד אנשי העיר וקיימו עליהם תנאים אלו וכתב הריב"ש ז"ל דזה החטה שמכר ראובן להקהל אילו היתה בלי שום תנאי אחר רק שישלמו לו לאחר זמן כפי השער שבשוק מותר בלי ספק ואפילו אם היו הצבור צריכים למכרה לאחרים בפחות מחמת שהיו צריכין למעות שהרי אין כאן אגר נטר ליה כיון ששער החטה בשוק כך הוא אף למי שבא לקנות במעות, וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהל` מלוה. אבל בנדון זה שהתנה בזמן הפרעון יוכל לגבות מן החטה בעין אם ירצה הנה אם יוקרו החטים בזמן הפרעון יגבה מהם בעד חוב של מנה חטים שוה מאתים מפני התנאי שהתנה בשעת המכירה והרי זה אגר נטר ליה ואע"פ דבדבר שבממון תנאו קיים זהו בשאר תנאין אבל התנאים הנעשים באיסור רבית הרי הם בטלים וכו`.

ואם באנו עדיין לומר בנדון זה כיון שתהיה הבחירה ביד המוכר הנה כשבחר החטים נתבטלה המכירה שהרי בידו לבטלה ואין כאן דמי הלואת החטים עצמן וחזר זה בהלואת סאה בסאה שהיא מותרת ביש לו מאותו המין אפילו מעט כמו שאמרו יש לו סאה לוה עליה כמה סאין או אפילו בשאין לו כל שיצא השער כמו שמבואר זה לרמב"ם ז"ל בריש פ"י אלא שהרמב"ם ז"ל לא התיר בשיש שם קביעות זמן וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בזה וכן כל האחרונים הרמב"ן והרשב"א והתירו בשיש לו או ביצא השער אפילו בקביעות זמן וא"כ בנדון זה כיון שבשעת הלואת חטים יצא השער נאמר שיכול לגבות חטין מדה במדה אע"פ שהקרו החטים זה אינו שלא הותרה הלואת (חטים בחטים) סאה בסאה בשיש לו או ביצא השער אלא כשהוא קרוב לשכר ולהפסד שכמו שאם יוקרו החטים יהיה שכר למלוה כן כשיוזלו יהיה לו הפסד שהרי אין זה חייב לו אלא חטים וכו` אבל בנדון זה שאם יוקרו יטול חטים ואם יוזלו יטול דמיהן כשעת היוקר זה ודאי אסור שהרי קרב לשכר ולא להפסד הוא כדאמרינן גבי חביתא דחמרא כיון דמקבל עליהן זילא קרוב לזה ולזה הוא וכמו שהביא הרמב"ם בזה בפ"ח ע"ש.

מבואר מדברי הריב"ש ז"ל במקום שהתנה בפירוש בהודאת טובי העיר ומעמד אנשי העיר ליקח המעות או חטים כפי רצונו בזמן הפרעון ואסר להם הריב"ש ז"ל אפילו כשעשאו דרך מקח וממכר והטעם דממ"נ דאם מדין מקו"מ אתי הרי צריך לקבל המעות ואם מדין סאה בסאה קאתי שמבטל המקח ונשאר הלואה סאה בסאה מכח התנאי שביניהם נמצא דהו"ל סאה בסאה קרוב לשכר ורחוק להפסד וכה"ג אסור סאה בסאה ולא התירו סאה בסאה אלא בשקרוב לזה ולזה וא"כ בדידן נמי כיון דהזהב פרי הוא והכ"נ הדאללארין פרי הם ובא עליהן מכח הלואה א"כ הו"ל הלואה זו של מאה שטערלינג בעד הדאללארים כיון שהתנה שבידו ליקח שטערלינג או דאללארים הו"ל הלואה קרוב לשכר ורחוק מהפסד שאם יעלו הדאללארים יבקש דאללארים וישכיר ואם ירדו הדאללארים יבקש השטערלינג ולא יפסיד וא"כ הו"ל בכלל קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד דכה"ג לא התירו חז"ל להלות אפילו בתנאי כיון שבתור הלואה בא לידו ואם בתור מקח וממכר אסור נמי וכמ"ש בדידיה.

וציפיתי צפיה לרבינו הגדול בסה"ת שער מ"ו חלק ח` שכתב וז"ל, הלוהו מעות וקבע עמו זמן לפרעון לו מחזיר לו מטבע אע"פ שנפסלה דמצי אמר ליה כמו כך היה נפסד בכך והרי שלך לפניך והא קיי"ל כר"ה דהוה רביה דרב יהודה דקאמר גזל מטבע ונפסל היינו פסלתו מלכות ואעפ"כ אומר לו הרי שלך לפניך אבל כשהלוהו פרקמטיא מצי א"ל מלוה אלו היתה פרקמטיא שלי בידי עכשיו הייתי יכול למוכרה במטבע היוצא היום שהוא זמן פרעון וכו` וכתב בעל גדולי תרומה שם והא קיי"ל כר"ה והביא דברי התוס` ב"ק שכתבו דמטבע שנפסל חשוב כהוזל ובמעיקרא שוין ד` ולבסוף שוין זוזא אמרי` בגזלן דכי ליתנהו בעין משלם כשעת הגזילה אבל גבי הלואה כי הוזל אמרינן משלם כי זולא חטים הוזלו נותן חטים הוקרו נותן דמיהן ואתמה עליהן דא"כ היאך כתב שאם פירש שמשלם מעות צריך לשלם מטבע היוצא כאותה שעה משום דמסתמא דמלתא להכי פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא וכו` דהא ה"ל כמתנה קרוב לשכר ורחוק להפסד דגבי חטין נמי לא הותר אלא בסתם ואז משלם כי זולא דהשתא הוזלו פירות והוקרו דמיהן אבל אם התנה בחטים שאם הוזלו ישלם לו מעות הא ודאי אסור לכ"ע ובהדיא כתב הריב"ש בתשו` סימן י"ט והיכי שרי הכא להתנות שאם יופסל ישלם מטבע היוצא דהוי ממש כמתנה שאם יוזלו ישלם מעות וליכא למימר דהכא לא בשאמר להדיא שאם יפסל ישלם מטבע היוצא אלא שאמר בסתם שישלם לו מעות ולא נאסר להתנות אלא כשהמלוה מרויח מ"מ כגון שמתנה שאם יוזלו יתן מעות ואם יוקרו יתן חטים כההיא דהריב"ש ז"ל אבל הכא אינו מתנה כלום להשתכר אלא שאנו מוציאים מדבריו דלפחות לא יפסיד אם יפסל המטבע ולא יטול פחות ממה שהלוה לו דהא ודאי ליתא דלעולם גבי הלואת חטין בעינן שהמלוה יהיה משועבד להפסד הזול ואפילו כשעשאם דמים אם הלוה יתן לו חטים אעפ"י שהוזלו צריך הוא ליטלם בע"כ ולא הותר לו כלל להתנות שאם יוזלו יתן לו מעות וה"נ אם יפסל המטבע דהוי כהוזל מנין לנו להתיר שיאמר ויתנה שיפרע לו מעות באופן שלא ישאר משועבד להפסד הזול כשיפסל. ונראה לומר דכל עיקר איסור בחטים הוא משום כיון דשער הפירות מצוי להשתנות ושכיח אפשר שישתנה לעלוי שירויח המלוה כשפרע לו חטים והוי אגר נטר ומש"ה בעינן שיהא משועבד ג"כ אל ההפסד אם יוזלו ולפיכך לא הותר שם להתנות שאם יוזלו יתן לו מעות מלתא דלא שכיחא שישתנה השער לעילויא אם לא במקרה פעם ביובל מחמת גזירת המלכות או ענין אחר ומסתמא המטבע לעולם שוה ולפיכך כי פירש לפרוע לו מעות לאו להשתכר קאמר אלא שלא יפסיד אם יפסל ולפי"ז גם בחטין אם יתנה שאם ישוו בשער של עכשיו יחזיר לו החטים ואם לא ישוו בשער זה בין יוקרו או יוזלו ישלם לו מעות דהשתא ודאי אינו משתכר כלל אע"ג דודאי אינו מפסיד אפ"ה כיון דליכא חששא דאגר נטר שרי עכ"ל ע"ש.

מבואר מדברי הגד"ת דהלואת פירות שמשתנה השער והוא דבר מצוי ואפשר שישתנה לעילוי לא מהני תנאי שאם יוזלו יתן מעות דא"כ הו"ל אגר נטר אלא בע"כ נוטל חטים אפילו הוזלו דע"כ בהלואה דשכיח שישתנה השער צריך המלוה שיהיה משועבד בין להפסד בין לשכר וממילא ה"ה בדידן שאם ירצה לגבות דאללארים נמי שהיא פירות והשער משתנה בו אם היה מרוצה לגבות דוקא מדאללארים אז היה מותר כיון דעשוי להשתנות והו"ל קרוב לזה ולזה אבל כיון שרוצה הוא שיהיה הברירה בידו ולא יהיה אצלו אלא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד כה"ג אסור לו לגבות אלא כפי ממונו היינו שאם רוצה דאללארים יגבנו כסכום של עכשיו ואם רוצה בשטערלינג יחזיר לו מאה שטערלינג.

איברא דחזות קשה ראיתי בשו"ת בית אפרים יו"ד סימן מ"ג שהקשה לבעל גד"ת הנ"ל וכתב עליו דאעפ"י שהדין דין אמת מ"מ תמיה לי` בדבריו במ"ש דהו"ל קרוב לשכר ורחוק להפסד דגבי חטים נמי וכו` וכמ"ש הריב"ש להדיא, דאע"ג דהריב"ש אוסר בקרוב לשכר ורחוק להפסד היינו משום דהתם היה דרך מכירה אלא שהותנה שבידו לבטל המכירה ולעשות ממנה הלואה שדינה לגבות מהלוה אותו דבר עצמו ולא דמים וע"ז כתב שאם יקח הברירה בעת הפרעון לבטל המכירה ולהחזירה להלואה א"כ כשיגבה עתה חטים ששוים מאתים בשביל חוב החטים שהיו שווים מנה בשביל התנאי וביטל המכירה הו"ל תנאי באיסור רבית ובטל אלא דכתב הריב"ש ע"ז דלכאורה י"ל שאין זה תנאי באיסור רבית כיון דבטל המקח וא"כ הו"ל סאה בסאה ושרי וע"ז כתב דז"א דאף בכה"ג אסור שהרי קרוב לשכר ורחוק מהפסד הוא וכל זה לפי שהתנה בסאה בסאה ואם היינו אומרים בכה"ג דאין איסור בסאה בסאה אף כשהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד היה הריב"ש מודה דמהני תנאי שהרי אין כאן תנאי איסור כלל אלא דכל זה כשנעשה דרך מכירה אבל אם הענין נעשה מתחלה דרך הלואה שהלוה לו חטין וא"כ עיקר החיוב שזה יפרע לו חטים בעין אלא שזה התנה שאם ירצה בעת הפרעון לקחת דמים כמות שהם שוים עכשיו מחויב ליתן לו, דבר ברור הוא שאף אם היה התנאי מועיל אינו מועיל למפרע לומר שכשהוא בורר לו דרך זה שיתן לו דמים הוברר הדבר למפרע שבשעה שיקח החטים מכירה היתה ולא הלואה דודאי זה אינו ולא מבעיא לפי מה דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה דלא אמרינן הוברר למפרע שהיו מכורים אלא אפילו למ"ד יש ברירה אפילו מדאורייתא מ"מ פשיטא דבזה שהיה התנאי בסתם אין לפרשו על למפרע אם לא שהיה אומר בפירוש שאם יבחר בדמים תחול המכירה מעכשיו ואז יש לדמות לדין הריב"ש שעשה מכירה מעכשיו אלא שהתנה שאם ירצה יבטל המכירה משא"כ בתנאי סתם אינו על למפרע רק על שעת הפרעון לבד שאם ירצה מחויב ליתן לו סך דמים כך וכך וא"כ מה יושיענו זה שהיה שוה סך הזה בשעת הלואה כיון שלא עשאו דמים לחלוטין בתורת מכירה והוא מתנה שיפרע לו יותר ממה שנתחייב וזה רבית גמורה היא ותנאי שמתנה על רבית בטל ואין אנו צריכים לבא ע"ז מטעם קרוב לשכר וכו`.

ולפי"ז בדידן כיון דאמר שמתנה ע"פ שיבררו הרבנים שיהיה ע"פ התורה אולי כה"ג יש לומר דכוונתו היתה ע"פ ההיתר שאפשר. אמנם לפענ"ד פשוט דאדרבה הכי נמי כיון שהוא לא ידע ולא התכוין על ההיתר הזה א"כ פשוט דבשעת הלואה לא נתכוין הוא על מכר ומקח ולא נתכוין ליתן המאה שטערלינג עבור המאתים וארבעים דאללארים לשם מקח וממכר אלא לשם הלואה וכיון דלשם הלואה נתכוין א"כ הכא לכ"ע אסור לא מבעיא לדעת הגד"ת דכאן הו"ל קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד ואנן בכל מקום קרוב לזה ולזה בעינן אלא אפילו לפי מה שפי` הב"א בדברי הריב"ש שאם היה לכתחלה בתנאי גמור על למפרע היה מועיל כל שהיה בלשון מכירה אבל הרי בדידן לא היה רק בתנאי בסתם ואפילו תנאי גמור לא היה אלא התנו בתנאי ע"פ רבנים מובהקים שיהא מותר ע"פ התורה והרי אסור ללות באופן זה ע"פ התורה וכיון שהתנה שיפרע לו יותר מבשעת הלואה כיון שלא עשאו דמים לחלוטין בתורת מכירה הו"ל מתנה שיפרע לו יותר ממה שנתחייב וזה רבית גמורה ותנאי שמתנה על רבית תנאו בטל כנלפענ"ד.

דושה"ט וכאש"ל בידידות והוקרה ובלב ונפש.

מנשה הקטן

: ספר ׳׳©׳ ׳” ׳”׳׳›׳•׳× ׳—׳׳§ ׳– סימן קכ

: ספר ׳׳©׳ ׳” ׳”׳׳›׳•׳× ׳—׳׳§ ׳– סימן קכ